האם החטופים הם רק כלי פוליטי עבור המחאה? | החזית הדרומית

לא ראינו השבוע הפגנות "למען החטופים" בקפלן, לא הרבה מהדורות נפתחו בספירת ימי המלחמה וכמה חטופים נמקים בשבי. לא צעקו עלינו מהעיתונים, ממסכי הטלוויזיה ומהכבישים שהממשלה היא זו שהורגת את החטופים. זה התחיל בערך לפני שבועיים, כששלב א' של העסקה נגמר ורונן בר פוטר מתפקידו. אירוע כל-כך דרמטי, עד שמי שלפני שניה טענו שהם מפגינים עבור החטופים בקפלן, החליטו להפגין למען רונן בר, אחד האנשים שבגללם – יש חטופים.

הם הפגינו עבורו בטענה שהוא פשוט חייב לחקור את פרשת קטר. כי אין יותר חוקרים טובים בשב"כ למעט האיש שהטרור הערבי חמק לו מתחת לאף. אחרי זה, התחילו צעדות לירושלים ושוב שקמה ברסלר ומשה רדמן חזרו לחיינו לשניה וחצי. עם רוחם הגיעה גם אנרכיה מחוץ לכנסת בגלל הניסיון להדיח את היועמ"שית.

ועכשיו, בשבוע האחרון, אי אפשר לברוח מהפרשה האחרונה – קטר. שעולה ממנה ניחוח של דה ז'וו לצוללות ותיקי האלפים. 

וכדי שיהיה ברור, שבשביל מובילי המחאה יש רק מחאה אחת באמת – נגד הממשלה - אז מוודאים שלא משאירים חורים שחורים – וגם את הנסיעה להונגריה מציגים כמושחתת ובזויה. אז מה אם מדובר במדינה שהחליטה לפרוש מבית הדין הבינלאומי האנטישמי וצפצפה על צווי המעצר שלו נגד נתניהו?

וכך נחשפה הצביעות של מי שטענו נגד הימין שהוא מתעלם מהחטופים. בעוד שהימין גרס שההפגנות והטלת האשמה רק על הממשלה מעלות את המחיר – אנשי ההפגנות טענו שחייבים להפעיל לחץ על הממשלה. החטופים פשוט היו הכלי שלהם להפעלת הלחץ.

אצל מיעוט קיצוני היה מדובר באותם נסיונות החוזרים, הנשנים והמתישים – להפיל את הממשלה ולהחזיר אותנו לימים שקדמו לשבעה באוקטובר. אותו מיעוט שמנסה לפלג ולרמות את הישראלים ולומר להם שהם נאבקים למטרה חשובה וראויה כשהאמת היא שזה פשוט עוד מאבק ציני פוליטי. כי מי שאין להם בעיה לחרב את תפילת יום הכיפורים, גם נטולי בושה לנצל את סוגיית החטופים.