התעללות, עינויים והשפלה בשבי: "הנערים הוכרחו לבצע אקטים מיניים אחד בשני"

משרד הבריאות הגיש השבוע דוח מיוחד לאו"ם, המתאר את מצבם הנפשי והפיזי של השבים לישראל לאחר שנחטפו על ידי חמאס ושחררו. עיקרי הדו"ח פורסמו הערב (שבת) לציבור הרחב - והם מציגים דוגמאות רבות לאופנים בהם התעללו שובי חמאס בחטופים. זהירות - התיאורים קשים לקריאה. 

הדוח, שהוכן על ידי משרד הבריאות, כולל שני חלקים. החלק הראשון מתאר היבטים של הזנחה, התעללות, עינויים והשפלה שבוצעו בבני הערובה ששבו או שחולצו מהשבי בעזה ואת ההשלכות שלהם על המצב הבריאותי הגופני והנפשי שלהם. חלק זה מתבסס על שיחות עם צוותי הרפואה שטיפלו בבני ובבנות הערובה בבתי החולים עם שובם לישראל. 

החלק השני של הדוח מתאר מודלים של שיקום שנמצאו מתאים לבני ובנות ערובה ששבו והוא מתבסס על מידע שנאסף מאחיות קופות החולים המלוות את השבים, רופאות ורופאים וכן אנשי בריאות הנפש המעניקים להם טיפול מתמשך, לרבות במסגרת מרפאות השבים.

כך, בחלקו הראשון של הדו"ח נכתב כי שני בני נוער שהוחזקו יחד במהלך השבי, דיווחו לרופאה שבדקה אותם בבית החולים עם שובם לישראל, כי הוחזקו כשחלק מהזמן הם קשורים בידיים וברגליים והוכו לאורך כל ימי השבי. בבדיקתם נמצאו סימני קשירה וכן צלקות וסימנים אחרים על העור המתאימים לחבלה ממכות.

השניים סיפרו שהם אולצו לקיים אקטים בעלי אופי מיני אחד בשני וכן שהשובים שלהם ביצעו בהם מעשים בעלי אופי מיני כולל הפשטה מלאה, מגע באיברים מוצנעים והצלפה על איברי המין.

בנוסף, לשני ילדים צעירים היו סימנים דומים של כוויות על העור באזור הגפיים התחתונות. אחד מהילדים סיפרשמדובר בפעולת צריבה מכוונת על העור שבוצע במכוון על ידי חפץ מלובן - כשמושג הננקב בדו"ח הוא Branding, קעקוע הגוף על ייד ברזל מלובן. הסיטואציה תוארה הן על ידי הילד והן על ידי מבוגרים ששהו במחיצתו כאירוע מאוד טראומתי.

זאת ועוד - אחת מהשבות ששוחררה לאחר 55 תיארה תקיפה מינית שעברה על ידי מחבל חמאס תחת איומי אקדח. באירועים שונים - השובים הכריחו את מרבית הנשים הצעירות והמבוגרות להתפשט כשאחרים לרבות השובים שלהן, רואים ותן ערומות. חלק מהנשים הצעירות, סיפרו שהשובים שלהן נגעו בהן באופן מיני. אחדות ציינו כי הן שכבו קשורות למיטה והשובה שלהן ישב ובהה בהן.

כמו כן, אחת הנשים המבוגרות שנפצעה במהלך שהותקפה ונלקחה לשבי, הוחזקה במשך 30 יום בחדר לבד בחושך, כשהיא קשורה ואיננה יכולה לזוז. לא היה לה שום מגע עם העולם החיצון והיא קיבלה מזון דל ומעט מאוד מים. לא קיבלה טיפול בפציעה שלה במשך כל החודש הזה. גם נשים מבוגרות אחרות, תיארו הרעבה ואלימות מצד השובים שלהם.

הגברים חוו התעללות פיסית קשה יותר שכללה: הרעבה מתמשכת, מכות נמרצות בכל חלקי הגוף לרבות צריבת העור, תלישה של שערות, כליאה בחדר סגור למשך ימים רבים עם מעט מאוד מזון ומים, החזקה בבידוד כשהם קשורים בידיים וברגליים, ומניעת האפשרות ללכת לשירותים כך שנאלצו לעשות את הצרכים

שלהם על עצמם.

כמו כן, הדו"ח מתאר עינויים באמצעות מניעת טיפול רפואי או הכאבה מכוונת בעת מתן הטיפול. טיפול רפואי סדיר נמנע מבני הערובה בשני מישורים: טיפול רפואי בפציעות חריפות שנגרמו בשבת של 7 באוקטובר וטיפול רפואי כרוני במי שסובל ממחלות רקע.

אחת מהדרכים בהן השתמשו השובים כדי לענות את הנשים הפצועות בתקופת השבי היתה החלפת חבישות ומתן טיפול רפואי מכאיב ללא הרדמה. הנשים תיארו כי אלו היו כאבי תופת וכי מעולם לא חשו כאב בעוצמות כאלו גבוהות.

זאת ועוד, השבים סיפרו כי הוזנו תזונה לקויה וירודה בהיבט מרכיבי המזון ולעיתים קרובות אף תיארו רעב. בחלק ניכר מהמקרים הרעב הלך והחמיר לאורך השהות בשבי. הם ציינו כי תזונתם כללה כמות קטנה של אורז או פיתה, לעיתים עם תוספת של חומוס או גבינה. 

השבים ארצה ציינו כי המחבלים טרחו להאכיל ואף לשקול את החטופים טרם שחרורם על מנת לשפר את המראה והמשקל לקראת שובם ארצה. 

לבסוף - מתוארת התעללות הקשה אותה חוו החטופים. מובן, שהשבי עצמו הוא התעללות קשה ביותר. אך בתוך חווית השבי, תארו הנשבים את הנסיעה על גבי אופנוע או ארגז טנדר פתוח תוך שהם מובלים ברחובות העיר כאשר קהל הצופים בתהלוכה, חובטים בהם בידיים חשופות, במקלות, משליכים לעברם אבנים ומשפילים אותם.

 לפי תיאורי השבים, החטופים הוחזקו במספר מקומות. לעיתים קרובות נחשפו לאלימות מילולית, פיזית ומינית. מציאות כליאת החטופים בשבי תוכננה במכוון כדי ליצור סביבה של עינויים, כדי להזיק להם פסיכולוגית, כדי לפגוע במורל שלהם וכדי להקל על השליטה בהם.

חלק מהחטופים אף היו עדים להריגת חטופים אחרים, וחוויה זאת העמיקה את תחושת האין אונים והאין תקווה. בנוסף, מציאות השבי כוללת לעיתים גם שהייה בתנאי בידוד, תנאי תברואה והיגיינה ירודים, הזנחה רפואית חמורה, שהייה בחללים בהם לא התאפשרה שינה, הרעבה, התעללות מינית, אלימות, איומים ושטיפות מוח, בין השאר גם באמצעות חשיפה לאייטמים תקשורתיים ולסרטונים מהרשת שנועדו לייאש את החטופים ולהפכם לכנועים וצייתנים.

התוצאות של ההתעללות הקשה הן רבות, במישור הפסיכולוגי והקוגנטיבי. חלק מהשבים חווים מעברים חדים של מצב רוח. "גם באנשים שנראו לנו בימים הראשונים מאוד חסונים, מתגלה לנו במעקב של שבוע לאחר השחרור תמונה קשה", נכתב. "הם מתקשים להסתגל למציאות עד כדי מצבים דיסוציאטיביים".

כמו כן, חלק מהשבים חווים חרדות בעלות גוון פרנואידי. בהתחלה הם חששו לספר מה היה בשבי שכן איימו עליהם שאם יעשו כך, יתנקמו ביקיריהם שנשארו בשבי. חוסר היכולת לשתף את גורמי הטיפול בחוויות הטראומתיות, מקשה על עיבוד הטראומה. 

בקרב חלק מהשבים ניכר הקושי לשחרר התנהגויות להם נדרשו בשבי, כמו אכילה מצומצמת והזנחת ההיגיינה. אחרים מתקשים לראות בקבוק מים חצי מלא מבלי לגמוע ממנו עד תום. יש ששומרים אוכל במקומות מסתור בחדרם מפחד שלא יהיה להם מה לאכול מחר. הם מודעים לכך שזו אינה פעולה הגיונית, אך לא מסוגלים להימנע ממנה.

יש לזכור, כי למרבית השבים אין בית לחזור אליו וכמעט לכולם המתינו עם חזרתם לישראל, בשורות על מות בני משפחה וחברים, הרס הבית והרס הקהילה. עובדה זו פוגעת בתהליך ההחלמה והשיקום שלהם.

הד"וח מציג שלושה מקרי בוחן לשבים, אשר תהליך הטיפול בהם במסגרת שירותי הבריאות בקהילה, הוביל לשיפור משמעותי במגוון היבטים של הבריאות. כך, "ניסים" (שם בדוי), התקשה להיפרד מהאם אפילו לרגע. עשיית צרכים, מקלחת, שינה - כל אלו עשה עם האם. גם דפוסי האכילה העלו דאגה בקרב רופאת הילדים והצוות המטפל. 

הילד דיווח על חוסר תיאבון, מיעט לאכול גם מאכלים שמאוד אהב טרם החטיפה ומשקלו נותר נמוך במשך תקופה ארוכה. בנוסף, ההבעה הרגשית נותרה מצומצמת שבועות רבים והוא מיעט לדבר והרבה לברוח למסכים. 

במסגרת הטיפול שניסים ומשפחתו קיבלו מקופת החולים, חוברה אליהם אחות מומחית לטיפול בילדים, בעלת ידע מקיף וניסיון רב בהתפתחות הילד. בנוסף, ניסים קיבל טיפול בהידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, רכיבה טיפולית, ופסיכותרפיה שכללה התערבות פרטנית ומשפחתית. 

כיום, ניסים הולך לגן מידי יום ומבטא יכולת הולכת ומשתפרת של היפרדות מאמו. יש סייעת מלווה בגן הילדים, אך זו איננה צמודה לניסים. האפקט של ניסים עשיר יותר והוא מחייך, נפגש עם חברים ואוכל טוב יותר.