- i24NEWS
- ישראל במלחמה
- הצוערים מבה"ד 1 שירדו לעוטף עזה, נתקלו במחבלים, והקליטו הכל
הצוערים מבה"ד 1 שירדו לעוטף עזה, נתקלו במחבלים, והקליטו הכל
סיפור גבורתם הבלתי נתפס של הצוערים חגי, בני ו-נ' יחד עם הדר המפק"צ, בבוקר שבעה באוקטובר • כשהתחילו להגיע הידיעות הקשות הם החליטו על דעת עצמם לרדת מיד לעוטף בניסיון להציל כמה שיותר נפשות • צפו בכתבה
הקלטות דרמטיות מהשבעה באוקטובר באותו בוקר הצוערים חגי, בני ו-נ' שאת שמו המלא לא ניתן לחשוף גם היום, יחד עם הדר המפק"צ, סגרו את חג שמחת תורה בבה"ד 1. כשהתחילו להגיע הידיעות הקשות הם החליטו על דעת עצמם לרדת מיד לעוטף בניסיון להציל כמה שיותר נפשות. הם נתקלו שם בארבעה מחבלי נוחב'ה, וזו היתה הנקודה שבה אחד מחבריהם התחיל להקליט את מה שיהפוך לא רק לתיעוד יוצא דופן של קרב הירואי במיוחד, אלא גם למאבק כמעט חסר הסיכוי שלהם להציל את חייו של חגי שנורה בצווארו. איתי עמיקם הפגיש ביניהם שנה אחרי, וחזר להקלטות המצמררות. צפו בכתבה המלאה:
"פה השתנה הכול. פה היה לנו את הקרב של החיים שלנו. אנחנו חיים אחד בזכות השני. אנחנו מבינים שאנחנו בהיתקלות, נשכבים מאחורי הרנגלר. סופגים אש מאוד מאוד חזקה. התחושה הכי קשה שאפשר לחוות בשדה קרב, זאת התחושה שאתה לבד. כשקיבלתי את ההחלטה להסתער, זאת הייתה האופציה האחרונה שלנו לפני שנגמרו לנו הכדורים".
סגן חגי דגן: "אני חגי דגן, עכשיו סגן חגי דגן. התגייסתי ליחידת אגוז, הייתי סמל של צוות במסלול חמישה חודשים, והחלטתי בעצם שאני יוצא לקורס קצינים. ב-6 באוקטובר סגרנו שבת בבה"ד 1 ובעצם אנחנו קמים יום למחרת מזה שאומרים לנו: 'שומעים, התחילה מלחמה'".
סגן הדר אבנעים: "אני המפק"ץ של נ' ושל בני, חגי הוא מצוות אחר, ואנחנו צוערים בבה"ד 1. אחד המפק"צים בגדוד מעיר אותי, אומר לי: 'יש טנדר בשדרות'. מקבל את ההחלטה להקפיץ את הפלוגה".
סגן נ': "לפי דעתי הדר היה מהראשונים במדינה בערך שהבינו מה קורה בכלל בעוטף. ברגע שהוא הבין שיש שם אזרחים מול מחבלים, הדבר ההגיוני ביותר לעשות מבחינת לוחם, זה לרוץ ולהיעמד באמצע עם מה שיש לך ועם זה תנצח".
סגן חגי דגן: "ב-8:00 בבוקר אנחנו מתחילים בנסיעה מכיוון בה"ד 1 לכיוון עוטף עזה, כשבעצם התחנה הראשונה שלנו בעוטף עזה היא אופקים. מחפשים את עצמנו לגמרי. לא היה איזשהו גורם מכוון שם, לא היה כלום. זו גם הייתה האווירה, שכל אחד לוקח מה שיש לו ומנסים כמה שיותר למנוע את הרצח הבא, את הטבח הבא. כי זה באמת היה עניין שאם אתה הורג מחבל אז זה פחות משפחה אחת שנטבחת".
הדר, בני, חגי ונ' נלחמים ביום 7 באוקטובר ללא הפסקה. במשך 16 שעות הם קופצים מזירה לזירה, מחפשים איפה הם יכולים להיות רלוונטים ללחימה. במוצאי השבת, הם מגיעים לקיבוץ פטיש ומקבלים את המשימה להגן על הקיבוץ מגלי חדירה נוספים
סגן הדר אבנעים: "באזור 6:00 בבוקר אנחנו מתחילים את הסיבוב, מסתובבים שם ואז מגיע אלינו אבא של מישהו שהיה במסיבה. הוא אומר: 'פעם אחרונה שראו את הבן שלי חי, במוצאי שבת באזור יער בארי'. אתה רואה את הדאגה שלו בעיניים ואני פשוט מרגיש שאני לא יכול לחכות עם זה".
סגן חגי דגן: "עולים על הרנגלר ומתחילים בנסיעה לכיוון המיקום שהוא שלח לנו. אני ממש זוכר נסיעה מוטרפת, מגיעים בעצם למיקום".
סגן הדר אבנעים: "אני מזהה תזוזה בשיחים. פורקים מהרכב ואני מזהה נשק. ועדיין, לא ברור שזה מחבל, הדבר הבא שאני צועק זה: 'צה"ל, צה"ל'. ואז הוא יורה ראשון. ופה אנחנו מבינים שאנחנו בהיתקלות".
הקרב של הארבעה הונצח בהקלטה דרמטית. לוחם מהכוח שהם הזעיקו לתגבורת מדליק את מצלמת הסלולר שלו. היא זו שהקליטה את הרגעים ששינו את חיי ארבעת הלוחמים. המצלמה נופלת לו, אז היא לא מצלמת, היא רק מקליטה
סגן הדר אבנעים: "נשכבים מאחורי הרנגלר, מתחיל לזרוק רימונים, זורק את הרימון הראשון, מתפוצץ לדעתי מעולה, פוצע אותם וודאי, רימון שני אולי פחות טוב. ובעצם ברימון השלישי, ישר אחרי הזריקה אני מקבל את הכדור ברגל, נופל על הרצפה, צועק: 'נפצעתי, נפצעתי', מתחיל לטפל בעצמי. והם, בקור רוח, ממשיכים לנהל לחימה רגיל".
סגן נ': "אנחנו סופגים אש מאוד מאוד חזקה. ואז אני היה לי עוד רימון, יוצא לגמרי מאחורי הרנגלר, זורק את הרימון, רואה אותו נופל במרחק מאוד קרוב אליהם, ואיך שאני מסתובב, מקבל כדור, מעיף לי את הרגל".
סג"מ בני ויזר: "בנתונים יבשים אנחנו מגיעים לקרב הזה בסיכויים מאוד מאוד נמוכים, אנחנו במקום לא טוב, עם פחות תחמושת, עם פחות יכולת להגן על עצמנו".
סגן נ': "אחרי שנפצעתי יש לי איזה רגע של 'דאון' כזה, ואז בני מסתכל עליי ועושה לי: 'בואנ'ה יא סמרטוט, כולה כדור ברגל, מה אתה נשכב לי פה, מה זה הסתלבט הזה? אמרת לי אתה לוחם באגוז, אתה לוחם זה...קום תילחם, מה אתה מוותר לעצמך?' אני זוכר שהייתי בשוק. לא ידעתי מה אני אמור לעשות אבל זה הרים אותי בטירוף והחזיר לי ממש את קו המחשבה של איפה אני נמצא. אחרי הפציעה שלי, כולנו מבינים שאנחנו מתקרבים לגמר מוחלט של התחמושת. ואז לעבור לזרוק אבנים, אין לנו דרך להתמודד. ואז חגי ובני עומדים חצי מטר משמאלי, נלחמים, מעבירים לי מחסנית ריקה, אני ממלא אותה בחזרה ומחזיר להם אותה. היו לי כאבים מאוד חזקים. אני מסתכל, מבין את הסיטואציה, רואה שהדר פצוע, עסוק בלהביא לנו תגבורת. חגי ובני נלחמים, אני אומר: אם עכשיו אני מושך איזושהי תשומת לב אליי, זה להוריד עוד לוחם שנלחם עכשיו. אז אני לוקח ככה את השלוקר, שם אותו בין השיניים, לוחץ חזק, חזק, חזק... כדי לא לפלוט צעקה, עד שבסוף השיניים מתפוררות מהנשיכה".
סג"מ בני ויזר: "בסוף זרקנו חמישה רימונים בסך הכולל, בין כל הלוחמים. ונשארתי עם רימון אחד, אמרתי: אם קורה משהו והם פוצעים אותנו, אני מוציא את הנצרה והם לא לוקחים את הגופות שלנו לעזה בשום צורה. קיבלתי את ההחלטה להסתער, זאת הייתה החלטה של אנחנו בסוף".
סגן חגי דגן: אני זוכר גם, זה אולי אחד הזיכרונות האחרונים שלי מהאירוע, הרגע הזה של ה... להגיד 'כוסאומו', לא יודע אם צריך לצנזר את זה או לא, תחושה של ה'כוסאומו', אנחנו עושים את זה".
סג"מ בני ויזר: "אני זוכר את הרגע שבסוף מחבלים עומדים ויורים עלינו, חגי כזה נופל, הוא היה במקביל אליי, אני פשוט רואה שפריץ של דם, יכול להיות שאני קצת מגזים בתיאור אבל ככה, זה מה שזכור לי, ממש שפריץ של דם. מטר לידי חבר שלי קורס לתוך עצמו אחרי שהוא חטף כדור, שני מחבלים יורים עליי. באינסטינקט שלי פשוט שמתי על אוטומט, בשביל לסיים את הדבר הזה כמה שיותר מהר. אני סומך על זה שאני יודע איך לפגוע עם הנשק, מסיים את האירוע הזה. באותו רגע שאני מבין שאין מחבלים בשטח, אני מגיע לחגי, מוריד את הנשק ממני וממנו ומאמין שהאירוע מאחורינו מבחינת לחימה".
שניות אחרי שחגי נורה ונפגע בצוואר, מגיע חפ"ק של מג"ד בבה"ד 1 ויחד עם בני הם מתחילים לטפל בחגי.
סגן הדר אבנעים: "מגיעים בדיוק עוד כוחות, אני יכול להגיד בנס, אין לזה שם אחר, בדיוק ברגע שחגי צריך אותם".
סג"מ בני ויזר: "לא סומך על זה שאני רופא גדול ויודע מה לעשות עם מישהו שיש לו כדור בצוואר. והמשימה שלי זה רק לעצור לו את הדם, זה מה שידעתי".
סגן חגי דגן: "מהשלב הזה בעצם מתחיל תהליך פינוי מאוד אגרסיבי שהוא בתחילתו היה קצת מקרטע בגלל מג"ד שחבר אלינו שלא היה כל כך להוט לפנות אותי. המפקד בשטח לא רצה לפנות אותי. לא כי הוא לא אוהב אותי, כי הוא חשב שאין סיכוי. המצב לא היה נראה טוב. בני שם, מה שהוא ראה זה לא מספר, זה לא חייל שיכול למות או לא, הוא ראה שם חבר טוב שלו, מקרצף עם גרון מלא בדם, לא השאיר למג"ד הזה ברירה בלשון המעטה".
סג"מ בני ויזר: "אני באותו רגע באמת השתגעתי, לא משנה איזו דרגה היה המפקד בשטח, הוא לא קובע מוות, ככה אני מכיר. ובחיים לא מוותרים על מישהו. אני לפעמים די אגרסיבי, אם אני רוצה שמשהו יקרה אז זה בדרך כלל קורה".
מה זאת אומרת אגרסיבי, מה אמרת למג"ד?
סג"מ בני ויזר: "פחות טוב לתקשורת, "לא לטלוויזיה. אמרתי שאם היה לי כדור הייתי נותן לו בראש. אבל... פחות טוב להגיד את זה כאן. בסוף לא נתתי הרבה אופציות וכן העלנו אותו. ברכב עצמו, ממש הכנסנו אותו חצי הפוך, רק להכניס אותו, להביא אותו מהר".
סגן חגי דגן: "ובעצם לקחו אותי לנקודת איסוף פצועים, לנאפ"ל מחוץ לשער של בארי. ששם היו כבר כמה רופאים מנוסים. והם התחילו להפעיל עליי פרוצדורות מידיות בשטח, לנסות להציל לי את החיים. עשו לי פיום קנה, ובעצם גם הזיכרון האחרון שלי זה שבנקודת איסוף הפצועים הזאת אז אני מאוד מאוד רוצה את השלוק-אוויר הזה והם עושים לי פיום קנה, פותחים לי את נתיב האוויר ואז פתאום נהיה לי כזה... מן כזה, שלוק חיים כזה. משם ניצלתי כבר".
אתם יודעים מה קרה לפצוע שיצאתם לחפש אותו?
"אז אני בסוף הייתי בשיח עם אבא שלו, ושבוע אחרי שהגעתי לבית חולים, אני לא יודע איך הוא שמע, אבל הוא שלח לי: 'שמעתי שנפצעת, תודה רבה על העזרה בחיפוש של עידן'. ואז שאלתי אותו מה שלומו והוא אמר שעידן נרצח. זהו זה... היה איזשהו סיום כואב קצת".
אנחנו נמצאים שנה אחרי האירוע, מה אתכם היום?
סגן הדר אבנעים: "חזרתי להיות מפק"ץ בבה"ד. עוד מעט מסיים מחזור של צוערים. אני לא רץ. אני צולע. אבל נתנו לי את האופציה לעשות את זה והחזירו לי את השמחה, לא יודע איך להגיד את זה".
סגן נ: "אני חזרתי לצוות המקורי שלי באגוז, לצערי אני לא אוכל להמשיך עוד בצבא כי ככל שעובר הזמן המצב של הרגל מידרדר. היינו כאן בעוטף שלושה שבועות, עזרנו לבה"ד התארגנו, בה"ד 1 נכנס ללחימה".
סג"מ בני ויזר: "סיימתי את הקורס וקיבלתי תפקיד בגדוד שלי, בנצח יהודה. מ"מ טירונים".
סגן חגי דגן: "אני כרגע עדיין עובר שיקום. גם שנה אחרי. אני מתמודד עכשיו עם שיתוק רציני ביד ימין והאמת שהאצבעות שלי חזרו לעבוד, זה הריגוש האחרון. שזה ככה, נחמד".
סג"מ בני ויזר: "הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי זה להציל את חגי. לא עשיתי מעשה מסוים בחיים שלי שמשתווה למה שעשיתי בשתי דקות האלה. וכל זה הגיע מרגע שבירה של חוסר אונים, שאני כבר בלי כדורים וחגי שוכב".
סגן חגי דגן: "כולנו אנשים מאוד מאוד שונים, בבה"ד 1 לא היינו באותו צוות, לא היינו החברים הכי קרובים. אבל בצבא מלמדים על כל מיני סוגים של ערכים. והערך העליון זה ערך הרעות. כל הסיפור הזה היה נגמר בצורה שונה לגמרי אם לא הייתה פה באמת את אחוות הלוחמים הזאת ואת הרעות ואת הרצון באמת לשמור על הגב אחד של השני".